Storybook

אריה גדול ישן בצל עץ באובב, כאשר עכבר זעיר שמיהר הביתה עם זרע בלחייו רץ ממש מעל אפו.

האריה התעורר ברעם של שאגה והנחית את כפו העצומה על זנבו. "עכשיו אוכל אותך על שהערת אותי," נהם.

העכבר רעד וצייץ. "אנא, אריה אדיר, אל תאכל אותי! אני רק יצור קטן ובקושי אמלא פינה בקיבתך. חוס עלי, ואולי יום אחד אוכל לעזור לך."

האריה הרים את כפו. הוא צחק כל כך חזק שהעלים מעליו רעדו. "אתה? לעזור לי? איזה יצור קטן וטיפש אתה. לך כבר. המחשבה הזו עודדה אותי."

העכבר השתחווה ורץ אל החור שלו, ונעלם לפני שהאריה הספיק לחזור בו.

ימים רבים חלפו. בוקר אחד יצא האריה לציד ביער העמוק ולא ראה את הרשת הכבדה שפרשו הציידים בין העצים. החבלים נסגרו סביבו. הוא שאג והתפתל, אך ככל שנאבק יותר, כך התהדקה הרשת. לבסוף שכב דומם, מתנשף, ושאגותיו מילאו את כל היער.

הרחק משם, העכבר הקטן שמע. הוא נזכר בכף הגדולה שהורמה מזנבו, ורץ לכיוון הקול.

כשהגיע אל האריה מצאו קשור מהרעמה ועד הזנב. הוא לא עצר כדי לפחד. הוא טיפס על חבל והחל לכרסם, שיניו החדות עבדו ללא הרף. הוא כירסם חבל אחד, אז עוד אחד, אז שלישי. שעה אחר שעה הוא עבד, עד שלבסוף הרשת נפתחה והאריה היה חופשי.

האריה קם וניער את האבק מפרוותו. הוא הביט מטה אל היצור הקטן לרגליו, ועיניו היו רכות.

"עכבר קטן," אמר, "צחקתי עליך. טעיתי. אני רואה עכשיו שאפילו חבר קטן יכול להציל מלך גדול."

העכבר חייך, והם הלכו יחד אל קצה היער כשהשמש זרחה.

חסד אינו לעולם לשווא, קטן ככל שיהיה.